סיפורי צברים {סברס}, עצים ואנשים

{רמות מנשה ; 28.12.17}

בשיטוטי היום ברמות מנשה , על מנת לבצע מעקב "תחזוקה" על 3 המעיינות "שלי" – עין נילי, עין סוקר ועין מחוללים, נתקלתי בתמונה המורכבת הזו -

עצרתי את הדיסקו {ה"ג'יפ" שלי} ויצאתי לבחון את הפאזל המטורף הזה



ומייד , יצא לי הסיפור .....


הצבר הינו קקטוס – צמח סוקולנטי {אוגר מים} שמוצאו מדרום אמריקה {מקסיקו} , הובא לאירופה רק במאה ה- 16 ו"נדד" משם גם לארץ ישראל {במהלך המאות 16-17}. כמו הקקטוסים {ואת זה לא בדיוק יודעים כל האנשים....} , החלק הירוק ה"עלה" , הוא בכלל גבעול שאוגר מים. הקוצים על ה"גבעולה" {גבעול בצורת עלה} הזה , הם העלים במקור וע"י הפיכתם לקוצים ופיתוח ה"גבעולה" כך שיהיה ירוק, יאגור מים וימשיך את חיי הצמח – זהו פטנט של לא מעט צמחי מדבר.משם גם שמו- "צובר" מים. הפרי של הצבר - קוצני מבחוץ , עם צברי קוצים קטנים ודקים אך אכזריים ועסיסי ומתוק מבפנים וכולל את הזרעים {ה"גרעינים" בתוך בשר הפרי}.

אלא שכשהיה הצבר "עולה חדש" {ועד היום....} ,עבר משבר של "אי התאמה" וזרעיו אינם מסוגלים לנבוט באדמות ארץ ישראל . הוא מתרבה באופן "וגטטיבי" , כלומר – חלקי הגבעול הנופלים לקרקע משרישים ו/או שהאדם מעבירו ממקום למקום כדי להשתמש בצמח ובפריו.

וכיצד משתמש האדם בצמח ? אז בפרי- זה ברור : עם קצת זהירות ונסיון, פרי הצבר ללא קוציו וקליפתו- טעים ומזין ויש טוענים אף בריא. ומהצמח על "גבעולעליו" – הוא משמש כמשוכה- גדר כמעט אטומה וקוצנית ביותר , נגד בעלי חיים ואדם.

וראו מי הם שכניו :

האלון העתיק והמכובד , ששמו בא לו מהשורש "אל" ואנשים בזמנים קדומים העריצוהו, סגדו לאלים המגולמים בו ובנופו ואף עניי הכפרים נהנו מפריו-הבלוט, קלו וכתשו אותו והכינו "קפה של עניים" , כי זה – מה – יש ....

וליידו- האשחר הארץ ישראלי – מעין "דלת העם" של החורש , ספק עץ, ספק שיח גדול, החי בצלם ובסמיכותם של "גדולים ממנו".

ומאחור – הזית עץ עתיק , אך לא כמו האלון שנראה שתמיד היה ונשאר בצורתו הטבעית. הזית הוא עץ "מתורבת" מ"בר הזית" המצוי עדיין בחורשים שלנו. האדם פיתח את בן החורש הטבעי רק לפני כמה אלפי שנים ויצר ממנו את אחד העצים המשמשים "אלוהים ואנשים" , עץ שהפך גם לסמל של חיים ביחד - חיים של שלום.

ובסמוך אליהם - השקד - העומד בשלכת ונראה לעיתים כ"מת – חי" , ערום ועריה, אך כבר בימים אלה – מתעורר לחיים ומוציא באחת עלים ופרחים . ו ע ו ד א י ז ה פ ר ח י ם – כמויות אדירות של פריחה לבנה ומרשימה המסמלת את עונת-ההתחדשות: האביב. ופריו מסתיר בשתי שכבות - ציפה ירוקה וגלעין קשה מאד את זרעיו המשמשים למאכל טרי, מומלח או אפילו מעובד ומתוק {המרציפן...}.

ובין כל העצים , דרי הזמנים הקדומים כדוגמת האלון והאשחר ובני הארץ מזה אלפי שנים כדוגמת הזית {זית השמן} והשקד - נטמע לו הצבר – שיח "יבוא" שהובא ממרחקים ומצא לו "תפקיד בחיים" בארץ ישראל.

ויודעים כל דרדקינו המטיילים בשבילי הארץ את התשובה לשאלה : "על מה מעידות משוכות הצבר ?" ועונים כולם במקהלה - " על ישוב קדום שהיה פה". נו – נכון חלקית, משום שמשוכות הצבר מעידות בדרך כלל על התיישבות מהמאה ה-16-17 ואילך,כלומר: בדרך כלל על יישוב כפרי – ערבי, ישובם של בני הארץ ותושביה העיקריים במאות השנים האחרונות.

רק לאחרונה , פיתחו מדענינו זן ללא קוצים; מעין מוטציה שהיא רק מתוקה מבפנים , אבל לא קוצנית מבחוץ ,לנוחיות כל הצדדים . וכך , לאט לאט , הולך סימלו של הצבר - י ל י ד ה א ר ץ {קוצני מבחוץ, אבל מתוק ורך מבפנים....} ומתאים עצמו לדמות הצבר ההייטקיסט , תושב העולם, החדש.

ולא השכילו חלוצינו ומקימי מדינתנו המתחדשת , "לחבק את הצבר אל חיקם" {רק אמירה, לא ממש....} כצמח רב שימושים. והשתמשו בגדרות אבן ותייל כדי ליצור "משוכות חדשות".

ואם בהאנשה {פרסוניפיקציה} עסקינן , ואנסה גם "בלי פוליטיקה" – הרי אנו דומים לאותו צבר שעדיין מנסה להתערות בארץ הזו , בין הבטחת- עולמים אלוהית {אולי בקולו מתוך האלון....} ל"תושבי הארץ" הוותיקים יותר, והנה הגענו אנו - בהתחלה הרבה יותר קוצניים, מפרידים ומגבילים ומחלקים את הארץ ל"שלנו ושלהם" ועכשיו - לא בדיוק יודעים מה עושים עם זה, אבל מנסים שיהיה יותר "נוח" ועם פחות קוצים.

אולי התמונה שראיתי, מסמלת קצת את סיפורנו : את חוסר ה"השכלה" להיטמע באופיו של האיזור בו אנו חיים או לפחות "להשתלב קצת יותר" ע"י התקרבות אמיתית וארוכת שנים לטבע ולסביבה.

אבל כולנו תקווה ....................

© כל הזכויות שמורות 

לאפי כסיף - שדה ראיה

מצאו אותנו בפייסבוק

  • Facebook Social Icon
אפי כסיף לוגו נבחר-2.jpg